חוסר הידיעה והשתיקה לגבי העבר של משפחתי1 השאירו בי שאלות רבות, שרובן לא נפתרו עד היום – לגדול כילד ללא סבא (שנפטר לפני הולדתי) וללא סבתא הם לא דבר של מה בכך. המשפט האומר כי אדם לא מצטער על מה שאין לו כאשר הוא לא יודע מה הפסיד, מתאים למצבי בצורה מוחלטת.
אני, שלא ידעתי מה זה לחיות בזרועות סבא ולא ידע מהי נשיקה של סבתא נשאר עם צלקות שהולכות ומתגלות לי ככל שאני מנסה להתחקות אחרי עבר משפחתי. העבר עניין אותי המון, אך הרגשתי כי צלקות רבות יש בלבם של אבי (מתניה הכט) ודודי (יעקב הכט) והם העדיפו לדחוק נושא זה לפינה חשוכה ולהימנע מלגעת בנושא זה. אך אני תמיד הרגשתי קשר מיוחד לגרמניה. זהו לא קשר של שנאה אלא קשר של קרבה של רצון להבין מי אני ומי גרם לי להיות כך. למרות שזכיתי לקשר קרוב עם אבי הרגשתי כי חסר לי חלק בשרשרת הרי אי אפשר ללבוש שרשרת: שמכילה רק 2 חלקים. השרשרת מושלמת רק כשמוסיפים את כל החלקים והמעבר לחלק אחר בשרשרת תלוי בחלק שקודם לו ובחלק שבא אחריו , ואני לא השלמתי את השרשרת שלי. הפחד מלשאול שאלות על משפחתי רדף אותי וחוסר הידיעה אכל אותי. הרי אני לירן הכט רק חלק קטן מפאזל ענק שמכיל שמות, והשמות הם אנשים, כל איש הוא עולם ומלואו. באמת שהאמנתי שגם אני לא אוכל לספר לילדים שלי מי הם ומאיפה באו. השדים שדודי מדבר עליהם במאמר שלו באמת שחדרו גם לליבי. השתיקה גרמה גם לי לשתוק, הפחדים והכעס עברו גם לליבי.
את סבתי ז"ל לא הכרתי, ידעתי את שמה אך לא ידעתי את חייה , מי הייתה אותה אישה מה היו אהבותיה תחביבה פחדיה וכו'… הרגשה של פספוס עוטפת את ליבי כשאני מתעמק בנושא. הרי יכולתי להתעלות על פחדי וכעסיי. אך כנראה שההתבגרות שלי וההבנות שלי הגיעו קצת מאוחר מדי וחוסר הידיעה נשאר איתי עד עצם היום הזה. החיפוש אחרי הבנת ה"עצמי" וה"אני" הם טבעם של אנשים רבים. אך האני שלי הוא חלק מאותה שרשרת שהתחילה עוד בגרמניה והסתעפה למקומות רבים בעולם הידיעה שאני נוסע למקום הולדתה של משפחתי, ובכך למקום ההולדת של ה"אני" שלי נותנת לי הרגשה שאני לא יכול לתאר במילים. הכוח שדודי ואבי מפגינים בעצם המלחמה בפחדים שלהם נותן לי את הכוח לנסות ולהשאיר את החוסר, שנשאר בלבי, מעצם זה ששורשי אינם ידועים לי והפחד מגילוי העבר נעלם לאיטו מליבי.
הקנאה ששוררת בליבי כאשר אני רואה חברים שקשורים קשר עמוק לסבם וסבתם גורם לי לרצות להבין איפה טעינו ואיך ניתן לתקן בשביל הדורות הבאים – שלפחות הם ידעו מאיפה הם. הפרויקט שדודי יעקב החל הוא התחלה נפלאה של תיקון הנפש שלי ושל שאר בני המשפחה. הרי אף פעם לא מאוחר מדי!
נכתב בידי לירן הכט בן מתניה, בן הדור השביעי. ↩