בשנת 70 לספירת הנוצרים בידי הרומאים, לאחר חורבן בית שני הגיעו סוחרים יהודים לאירופה עם הלגיונות הרומים. יהודי בבוואריה מוזכרים לראשונה בשנת 981. אולם לפרקוניה התיכונה (Unterfranken) הם הגיעו רק בשנת 1147. החל מהמאה ה-13 התגוררו יהודים ב-28 ישובים באופן ארעי או קבוע, במה שכיום נקבע כמחוז האסברג (Hassberge). הם התגוררו בין היתר, בהאספורט (Hasfurt) ובהופהיים (Hofheim), אשר היו שייכים לפני הרפורמה למחוז אֶבֶּרן (Ebern). האוכלוסיה היהודית היתה במקורה אוכלוסיה עירונית אולם הפוגרומים אילצו אותה לצאת אל הכפרים ולחיות חיי נדודים. הם התפרנסו מחקלאות זעירה, מגידול פרות, מרוכלות זעירה וכו'. כסוחרים ניידים הם אימצו לעצמם דרכים שכינוייהם העממים נשארו עד היום כ"דרך היהודי" ("Judengasse"), וכ"נתיב היהודים" ("Judenhof'"). יהודי ארץ הפרנקים לא התעשרו מפרנסתם. הם נשארו ענים ושמרנים ונאחזו בעבותות לדת ולמסורת.יש אף הטוענים כי הם היו מסורתיים יותר בדתם בהשוואה לשאר יהודי גרמניה, (Sharfman1995).
היהודים נהפכו לבני ערובה על רקע דתם השונה.הם נרשמו ב"מרשם תושבים יהודיים" של מושלי המחוזות בו ציונו תאריכי הנישואין, הלידות ומקרי המוות של יהודי האזור. למשל ב-Westheim, היו שתי רשימות נפרדות האחת נועדה ליהודי החסות "הפרוטסטנטים", והשניה ליהודי החסות "הקתולים" בהתאם לאיזורי השליטה הנוצריים. מ"פנקס מרשם התושבים" ניתן, היה ללמוד על מספר היהודים שהיו רשאים לגור בכל יישוב ויישוב, שכן ניתנה מיכסה ובצורה זו הוגבל מספרם. רק בעקבות מקרה מוות או עזיבה ניתן היה לשנות את המיכסה. המיכסה הגבילה, איפוא, את התרבותם של היהודים והרחיקה אותם מהאחיזה בקרקע.
אולם גם הזכות להתיישב באורח קבע ביישוב מסויים ולבנות שם את ביתם ניתנה להם רק לאחר תשלום של "דמי חסות" לאצילים, לראשי המנזרים ולבישופים. לכך יש להוסיף את התשלומים העונתיים כמו "דמי ראש השנה", או תשלום מיוחד הניתן כסוכר, למשל לכומר הכפרי של בורגפרֶשך (Burgpreppach)1.
ב-1813 החלה אחת הרפורמות של המיעוט היהודי זאת על-פי ה"צו של היהודים". מאז חויבו היהודים לשאת שמות משפחה בהשפעת המהפכה הצרפתית (1789-1799). אמשאל איציק, אבי השושלת, קבל את שם המשפחה הכט ב- 11.10.1790.
כאשר החלו להגיע לארץ הפרנקים הרעיונות של מהפכת 1848, משפחת קאופמן בכפר גלאוסדורף, והקהילה הדתית בבורגפרֶשך סירבו להמשיך בתשלומי הכסף והסוכר.
אולם גם אחרי האמנציפציה שנתנה ליהודים (1848) על ידי המלך לודוויג הראשון, התבטאה ההתנגדות ליהודים במיוחד באזורים הקתוליים בבווריה ושירתה בכך כמה קבוצות חברתיות בפריפריה. מחאותיהם של התושבים מנעו כל אפשרות של שיוויון פוליטי וחברתי.
למשל, בפרנקוניה התיכונה (Unterfranken), כותב מושל האזור לשר הפנים הבוורי…:
"…public opinion was against equality for Israelites' adding that was no disagreement in this connection between Conservatives and Democrats and little between Catholics and Protestants…" ,(Harris 1989:73).
דווקא ההדגשה של מושל המחוז, שההתנגדות איננה על רקע דתי מוכיחה כנראה, את ההיפך. ניתן להבין זאת על רקע ההתנגדות של חלקים מסוימים מתוך האוכלוסייה המקומית שאמנם הסכימו שצריך עקרונית לחול שינוי אבל הנימוק לסירובם הספציפי היה על רקע דתי.
…"Many Bavarian were prepared to accept substantial progress for Jews but could not yet accept the idea of full equality with Christians", (Harris 1989:76).
אולי יסודות ההתנגדות והשנאה נעלמו מהתרבות הבוורית אבל, היסודות הרליגיוזיים נשארו, לפחות על פי מחקרים של השנים האחרונות (Lang & Lang 1984). רק כאשר מרשם התושבים בוטל בשנת 1861, והאוכלוסיה היהודית זכתה לאמנסיפציה במידה מסוימת, התאפשר ליהודים לעזוב לראשונה את כפריהם ולחזור לערים. כך דעכו לאיטן הקהילות היהודיות ב-Friesenhausen , Gleusdorf, Knetzgau, Mechenried, Pfarrweisach, Altenstein. בתי כנסת נמכרו בתנאי שלא ישמשו כדירי חזירים, בעוד תשמישי הקדושה הועברו יחד עם הקהילה למקומה החדש.
היהודים התגוררו לרוב באיזור קטן, שכונה כ"איזור היהודים" או כ"רחוב היהודים". באיזור זה נמצא בית הכנסת, שלרוב לא היה אלא בית פשוט בו, התפללו ולמדו. על מידת הזלזול בבתי הכנסת בקרב האוכלוסיה הנוצרית, יעיד המקרה בשנת 1729, בו הפכו בהוראת הבישוף, את בית הכנסת ב – Memmelsdorf לכנסיה.
גורל דומה נפל בחלקה של קהילת Maroldsweisach , שהשתייכה לרבנות של ,Burgpreppach Bezirksrabbinat. לקהילה היה בית כנסת שהוקם בשנת 1890 בדירה פרטית כמו כן היה לקהילה מקווה ומספר כיתות לימוד. הקהילה התפרקה בשנים 1936-1937 והציוד של בית הכנסת עבר לקהילת Ermershausen בכפר השכן. מבנה בית הכנסת נמכר בשנת 1937 ומשמש מאז כדירת מגורים. בית הכנסת ב- Ermershausen הושמד בשנת 1938 ב"ליל הבדולח".
אשר לבתי הקברות, הם היו תחומים מוגנים מחוץ לישובים לרוב במקומות נידחים עם קרקע גרועה. בשנת 1834 על פי צו של הרשות המלכותית של בוואריה, נאלצו גם הקהילות הקטנות להקים לעצמן בתי קברות משלהן. כך שבאיזור של ,LANDKRIES HASSBERGE הוקמו 8 בתי קברות יהודיים2. בית הקברות ERMERSHAUSEN (בצילום) המשותף לכפרים Maroldsweisach ו – Ermershausen נפתח לקבורה בשנת 1832. בית הקברות היהודי באברן (Ebern) נסגר כבר בשנת 1910. בעוד שאר בתי קברות נסגרו בעקבות השמדתן של הקהילות היהודיות.
חילול בתי קברות יהודיים החל, עד כמה שידוע, עוד בשנת – 1894 , הוא המשיך בשנות העשרים של המאה ה – 20, והתגבר בתקופת השלטון הנאצי. למשל, בעשרה בנובמבר שנת 1938 נשלחו יהודיים לבית הקברות של Kleinsteinach והוכרחו להרוס שם את מצבותיהם של בני עדתם. כמו כן נהרסו גם המצבות בבית הקברות של Emershausen3, שם קבורים בני משפחת הכט וכן סבתו של הנרי קיסינג'ר4.
כן נהרסו מצבות בבית הקברות של Memmelsdorf. חילול המצבות לא פסק גם לאחר השואה! אפילו בשנת 1988 נמצאו צלבי קרס על מצבות בבית הקברות ב-Burgpreppach (17.6.1988). בבית קברות זה טמונים רבים ממשפחת בלום. Burgpreppach נולד משה בלום בעלה של מלכה לבית הכט בת הדור החמישי לשולשלת (בצילום בית הקברות ב- Burgpreppach ).
המעורבות של היהודים בחיי בווריה התבטאה בין היתר, בהשתתפותה במלחמות גרמניה החל ממלחמת 1870/1 שבו נלחם אנטון הכט (יליד 1846) (שמו מופיע על גבי לוח הזכרון בשורה האחת עשרה מלמעלה, בצילום האנדרטה במרכז הכפר) בנו של מנסס הכט (1803-1892). במלחמת העולם הראשונה (1914/18) השתתפו 165 חיילים יהודים בני המחוז. מתוכם נהרגו 24 חיילים ורבים אחרים נפצעו. מקס הכט, אחיו של שמואל הכט היה בין ההרוגים. שמו חרוט על רשימת הנופלים באנדרטה הנמצאת עד היום במרכז הכפר ליד הכנסיה הפרוטסטנטית ברח' Herrenstraße (בתרגום רחוב הגברים). שמו של מקס הכט מופיע במקום האחד עשר מלמעלה המסומן באדום. בעוד הוא קבור בבית הקברות בגבול צרפת גרמניה.
החל מסוף המאה ה – 19 הולכת ומתמעטת האוכלוסיה היהודית בבוריה התיכונה. בשנת 1885 חיו במחוז 1,251 תושבים יהודים, הרי בשנת 1900 ירד כבר מספרם ל – 1,063, ובשנת 1925 נותרו רק 565 יהודים. תהליך זה, נבע בין היתר, מתחושת השנאה שהייתה נגד היהודים. שנאה אשר נהפכה לאנטישמיות גלויה בשנות העשרים של המאה העשרים. למשל, ב-17 במרץ 1929, נרצח ילד בן ארבע בכפר Manau שבאיזור Hofheim. אירוע זה קיבל משמעות של עלילת דם בדומה לעלילות הדם בימי-הביניים. בעלילות אלו הואשמו היהודים כי השתמשו בדמו של ילד נוצרי לאפיית מצות לפסח. השמועה, לטענת הכומר הפרוטסטנטי של Manau, 1929 התפשטה במהירות בקרב האיכרים. לכך תרמו גם העיתונים של מחוז האסברג. מקרה זה, שהוכחש, נוצל על-ידי המפלגה הנאצית של אותם ימים. מקרה דומה אירע גם בשנת 1937 כאשר נשאלה נערה, אשר עבדה במאפיית המצות "מקס נויברגר" ב-Burgpreppach, האם הבחינה בגוון אדמדם בבצק? כמובן שגם מקרה זה היה בחזקת שמועת שווא.
בשנת 1933 נותרו במחוז האסברג 440-445 יהודים בעוד במפרנקוניה התיכונה (Unterfranken) כולה נשארו 9,000 תושבים יהודים. מצבם של היהודים הוחמר משנת 1933. מתוך 178 היהודים שהיו תושבי המחוז בשנת 1933, 136 מהם גורשו ונרצחו והשאר נפטרו או נעקרו ממקומם.
בחודש מרס של אותה שנה החלו להישלח היהודים למחנה הריכוז דאכאו, שהוקם ב-22 במרץ 1933.בראשון לאפריל 1933 התקיים יום החרם על היהודים ואנשי SA המקומיים הפגינו מול החנויות של יהודים.
הגזענות הפכה לחוק מדינה באישורם של "חוקי נירנברג"5 ב – 15.9.1935. בין היתר, נאסר על היהודים לסחור בבהמות, עיקר עיסוקם של רבים מתושבי האיזור, ובכך שמטו חוקי נירנברג את הבסיס הכלכלי מתחת לרגליהן של משפחות יהודיות רבות. כתוצאה מכך פנו יהודים רבים לערים, שם שהו באופן אנונימית או היגרו לאמריקה ולארץ ישראל.
בחמישי בנובמבר 1935 נעצרו גברים יהודים רבים והושלכו אל הכלא ב-Ebern, Hassfurt ו-Hofhein, בעוד הנשים והילדים חסרי ההגנה, סבלו מנחת זרועם של אנשי ה-SA. הפורעים הגיעו ממקומות מחוץ לאיזור וחיזקו בכך את הנאצים המקומיים. אנשי SA מ- Bamberg הרסו את בית הכנסת ב-Burgpreppach ותלמוד התורה. אנשי SA מ-Coburg התפרעו ב-Ermershausen; נאצים מ- Westheim התפרעו ב-Hassfurt בעוד הנאצים מ-Schweinfurt, Hassfurt ו- Westheinפעלו ב-Kleinsteinach . פרט לבית הכנסת ב-Burgpreppach, המרכז והמושב לתלמוד תורה, לא נהרסו בתי כנסת אחרים, וזאת משום שהם שכנו בצמוד לבתי נוצרים. אבל תשמישי קדושה, ספרי קודש וספרים וספרי תורה נקרעו והושלכו לרחובות. היהודים אולצו לדרוך עליהם ולאחר מכן נשרפו הספרים. אף את הריסות בית הכנסת ב-Burgpreppach אולצו היהודיים לפנות. הם כונו בבוז ע"י הנאצים "שיירת האחו לומדת לעבוד" ("Kolonne Grunspan Lernt Arbeiten"). בפינוי ההריסות השתתף גם הרב ד"ר שאול מונק. שבועים לפני שהוא נשלח עם יהודים נוספים למחנה הריכוז דאכאו, ד"ר מונק ניצל ועלה לארץ ישראל.
לאחר "ליל הבדולח" (Kristallnacht "") הפכו הנסיעות אל מחוץ לגרמניה קשות יותר. נשארו רק המשפחות שלא היה להן כסף או שדחו את החלטתן. ב-23.10.41 נאסרה ההגירה כליל על פי חוק, והפכה לבלתי אפשרית. היהודים הוכרחו לשאת בכל עת את "התלאי הצהוב", וכן נאלצו לצרף לשמותיהם את השמות "ישראל" או "שרה" על מנת שניתן יהיה בקלות לזהותם כיהודים. בשנת 1938 החל תהליך ה "אריאניזציה בכפיה" ("Zwangsarisierung") שפרושו שכל רכוש יהודי חייב היה להימכר מתחת לערכו האמיתי. גרמנים רבים הפכו בכך לבעלי רכוש שניתן היה לזהותו על פי העסקים אותם רכשו מהיהודים.
במהלך שנות הארבעים נוסדו גטאות, לשעבר רובעים יהודיים, שבהם אולצו התושבים היהודיים הנותרים לחיות בצפיפות. ב-Hassfurt היה הגטו ברחוב Bruecken מס' 3. בבתי הקברות של המחוז נקברו המתים לעתים, קרובות ללא מצבה. בעוד המצבות שהיו קימות חוללו. ב-1942 החלו הגירושים, שהוחלט עליהם כ"פיתרון סופי" בועידת ואנזה בינואר 1941. בגירוש הגדול ב-25.4.42 מאיזור Unterfranken (פרנקונה התיכונה) גורשו קרוב לוודאי מרבית האנשים שבמחוז. מדובר היה במשפחות ובגברים עד גיל 65, שנשלחו ב-27.4.42 למחנות ביניים Izvica ו-Krasnycyn שבלובלין. אולם עוד בטרם הגעתם למחנה הביניים, בתחנת הרכבת של Krasnystaw , נבחרו הגברים הצעירים לעבודה במחנה ההשמדה מיידאנק. אולם גם הם סיימו את חייהם בתאי הגזים של Belzec ו-Sobibor. Wuerzburg שימשה כמקום הריכוז לגירושים מהאיזור של פרנקונה התיכונה. כדי להפוך את הישובים ל"נקיים מיהודים" הועברו הזקנים והחולים לבתי האבות היהודיים ב-Schweinfurt וב- .Wuerzburg ב-10 וב-23 בספטמבר 1942 הועברו היהודים לטרזיינשטדט או גורשו לתאי הגזים במינסק בעוד רבים מהנותרים מתו מרעב ומחלות.
הגירוש האחרון יצא מ- Wuerzburg ביוני 1943 לטרזיינשטדט ומשם לתאי הגזים של אוושוויץ. בצד שמאל סמלה של העיר וירצבורג. בשנת 1988 איזור פרנקונה התיכונה נהפך לנקי מיהודים, החיים המשיכו הלאה, בלעדיהם. על כך כתבה נערה בת 15 לרגל התערוכה "החשבונאות עם המוות" שהתקיימה בשנת 1983:
"… יש לי הרושם, שהמשפחות היהודיות במחוז האסברג
פשוט הועלו אל הרכבות ושכניהם שכחו מהם בבת אחת…"
אמנם היו כאלה שהיו בקשרי ידידות עם משפחות יהודיות הדבר פגע בהם עמוקות. מובן לכן, מדוע כה מעטים היהודיים שגרו במחוז חזרו לבקר במקום הולדתם, ורבים אחרים לא דרכו יותר על אדמת גרמניה. מעטים מתושבי המקום מזכירים עדיין את קיומם של בתי הקברות של שכניהם היהודים אולם שלטי הזכרון שהוכנו על ידי שלטונות המחוז לא נקבעו על בתי הכנסת, שכן הדירים החדשים התנגדו לכך. רק בבתים מעטים נשארו סימנים למזוזות, כמו בצילום של בית מגורים בכפר שנעשה בעת מסע שורשים של משפחת הכט בקיץ 2003, (בצילום מצביע מולי (שמואל) בן הדור השביעי של המשפחה, על שקע במשקוף בו היה המקום של המזוזה). בכמה בתים ניתן עדיין לראות סימנים לסוכה. למשל, אחד הבתים ב-Burgpreppach, במרחק לא רב מהמקום בו היה בית הכנסת, קיימות עדיין עידויות להיותו בית של יהודים, יש בו שקעים של מזוזות על המשקופים, במרתף הבית יש עדות למקווה טהרה ואף נשארה הסוכה בעליית הגג. במקרה יוצא דופן זה הכירו הדיירים החדשים בערכם של הסמנים שהשאירו תושביו היהודים של המחוז ואף שימרו אותם.
מקום הולדתו של משה בלום בעלה של מלכה לבית הכט אחות שמואל הכט מהדור החמישי של המשפחה. ↩
-
(1) BURGPREPPACH נפתח בשנת 1708 עד 1939 בו 397 קברים.
(2) KLEINSTEINACH בית הקברות המרכזי לאזור נפתח בשנת 1453 ובו 710 קברים.
(3) EBERN נפתח בשנת 1633 עד 1909 ובו כ – 1200 קברים
(4) LIMBACH נפתח בשנת 1633 עד 1909 ובו כ – 1200 קברים
(5) MEMMELSDORF נפתח בשנת 1835 עד 1937 ובן 112 קברים
(6) SCHWEINSHAUPTEN נפתח בתחילת המאה ה – 18 עד 1940 ובו 119 קברים
(7) UNTERMERZBACH נפתח בשנת 1841 עד 1940 ובו 52 קברים
(8) ERMERSHAUSEN של הכפרים Maroldsweisach ושל Ermershausen נפתח לקבורה בשנת 1832 עד 1939 ובו 226 קברים על שטח של כ – 2000 מ"ר.
בית הקברות בו קבורים תשעה מבני משפחתנו. ↩
הנרי אלפרד קיסינג'ר (יליד 1923) היה שר החוץ האמריקאי בשנים 1973 – 1977. בן למשפחה יהודית אורתודוקסית מהעיר FIRTH. משפחתו היגרה לארה"ב בשנת 1938 לאחר שאביו אשר שימש כמורה ומחנך בבית ספר גרמני, אבד את משרתו עם עלית הנאצים לשלטון. סבתו של קוסינג'ר היא מהכפר ERMERSHAUSEN. ↩
ב– 15 בספטמבר 1935 התכנסה ועידת המפלגה הנאצית בעיר נירנברג, וניסחה את חוקי נירנברג כחוקה אנטי-יהודית. הגזענות הפכה לחוק מדינה, שמנעה מהיהודים את היכולת להתגונן מפני האנטישמיות באמצעים משפטיים. האמנציפציה בוטלה לחלוטין, והיהודים הפכו לאזרחים מדרגה שנייה. החוקה קבעה שאזרחותם של היהודים נשללת, ושמעמדם הוא של נתינים משוללי כל זכויות אזרחיות או מדיניות, כולל זכותם להגנה משפטית. ↩